מהי דמנציה?


התסמונת הקלינית של דמנציה מוגדרת כליקוי בתפקודים קוגניטיביים הבא לידי ביטוי בפגיעה בזיכרון לטווח ארוך ולטווח קצר, הסחת דעת, שיפוט לקוי, שינוי באישיות ושינוי בשפה (אפאזיה). הפגיעה יכולה להפוך לחמורה דיה כדי להפריע בצורה משמעותית בעבודה או בפעילויות חברתיות רגילות או ביחסים עם אחרים. נכון לזמן זה, לא ידועה תרופה למחלה.

שכיחות הדמנציה עולה באופן משמעותי עם הגיל ונאמדת ב-30 אחוזים בקרב בני 85. עם העלייה בתוחלת החיים עולה גם שכיחות המחלה, והיא מהווה את אחת מבעיות הבריאות העיקריות בקרב קשישים. סוג הדמנציה השכיח ביותר הוא דמנציה מסוג אלצהיימר. מחלה זו תוארה לראשונה בשנת 1907 במאמרו של רופא גרמני בשם אלואיס אלצהיימר (Alois Alzheimer). על פי ההערכה, בישראל עומד מספר חולי אלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות על כ-120,000. 



מאפייני המחלה

חולה אלצהיימר עובר תהליך של אובדן. היכולת ללמוד ולזכור אינפורמציה, לתת משמעות לעולם הסובב אותו, לתכנן ולבצע החלטות  – כל היכולות הללו ועוד רבות אחרות נפגעות והופכות את משימות היומיום לקשות יותר ויותר. שלבי מחלת האלצהיימר מסווגים לקל, לבינוני ולחריף, בעיקר על פי רמת יכולת תפקוד בפעילויות היומיום.

דמנציה קלה

(mild dementia) – מצב המתבטא בבעיות זיכרון. החולה מתקשה לזכור פרטי שיחה או שמות חדשים, מתקשה במציאת מילים מסוימות, בביצוע פעולות חישוב ובפתרון בעיות. במישור התפקודי יש ירידה הדרגתית ביכולת העבודה, בביצוע עבודות הבית ובעיסוק בתחביבים. בשלב זה החולה עדיין מסוגל לתפקד באופן עצמאי, לשמור על היגיינה אישית ולהפגין כושר שיפוט בנוגע לסביבה.

דמנציה בינונית

(moderate)  – מצב שבו התפקוד באופן עצמאי נעשה מסוכן. ישנה ירידה בהתמצאות ובתובנה למצב, החולה אינו מסוגל לשים חפצים במקומם, הולך לאיבוד ומתקשה בפעולות בסיסיות, כמו להתלבש.

דמנציה חריפה

(severe dementia)  – מצב שנפגמת בו היכולת לבצע כל פעולות יומיומיות ונדרשת לכך עזרה מלאה. זכירת שמות חפצים ובני משפחה הופכת לבלתי אפשרית, הקשב פגוע מאוד, השפה מוגבלת לכמה משפטים או מילים, ולבסוף החולה אינו מדבר כלל.

מוח רגיל                                        דמנציה קלה                                     דמנציה חריפה

מהלך הדמנציה מתאפיין גם בתסמינים פסיכולוגיים־התנהגותיים כגון חרדה, מצב רוח דיכאוני, הזיות ומחשבות שווא, וכן בתוקפנות פיזית, אי־שקט, שוטטות והתנהגות שאינה תואמת את הנורמות החברתיות. תסמינים אלו בחולי דמנציה גורמים סבל ניכר לחולה ומטילים עומס משמעותי על המטפלים.

אבחון המחלה

שלבי האבחון השגרתיים של המחלה כוללים שלילת תחלואה אחרת וזיהוי ליקוי בתפקודי הזיכרון, וכן בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של המוח (CT) ובדיקת הדמיה בתהודה מגנטית (MRI). שתי בדיקות אלו מאפשרות התבוננות במבנה המוח ומשמשות לשלילת קיומה של פגיעה מבנית אחרת כגון גידולים, אירועים מוחיים ועוד. כאשר עולה חשד לפגיעה בתפקוד השכלי, קיימים מבחנים לאבחון ולהערכת התפקוד. הנפוץ ביותר הוא מבחן ה"מיני-מנטל" (MMSE – Mini-Mental State Examination), זהו שאלון קצר בן 30 שאלות שמטרתו לאבחן את קיומה של דמנציה וכן לעקוב אחר מצבו הקוגניטיבי של החולה לאורך המחלה. אבחון סופי כרוך בבדיקת רקמת המוח בנתיחה שלאחר המוות.

מחלת אלצהיימר מאופיינת בהתפתחות איטית. הסימנים והתלונות מופיעים בהדרגה, וחולפות כמה שנים מתחילת המחלה ועד לסימניה החמורים, המעידים על ניוון רקמת המוח. עם זאת, יש חשיבות רבה לזיהוי המחלה בשלביה הראשונים. אבחון מוקדם מאפשר זמן התארגנות לחולה ולמשפחתו ותכנון לקראת השלבים המתקדמים של המחלה. בנוסף, הטיפול התרופתי הקיים כיום מאפשר לעכב את התפתחות המחלה ויעיל בעיקר בשלביה הראשונים.

טיפול תרופתי בחולי אלצהיימר

כיום אין תרופות לריפוי המחלה, אך יש תרופות המשפיעות על תסמיניה השונים. ביכולתם של טיפולים אלו לשמור על התפקוד או על הכישורים הקוגניטיביים ולדחות את המעבר לשלבים מתקדמים וחמורים יותר של המחלה. הטיפול התרופתי במחלת האלצהיימר מתחלק לטיפול מניעתי שמטרתו לעצור ולהאט את התהליכים ההרסניים הפוגעים במוח, ולטיפול בסימנים הקליניים של המחלה.

אפיק מחקר תרופתי אחד מתבסס על הניסיון לעכב ולנטרל את פעילותם של חומרים אשר הוכחו כמזיקים לתאי הרקמה העצבית. אחד הביטויים הפתולוגיים האופייניים למחלת אלצהיימר הוא נוכחות עמילואיד (משקע בלתי מסיס של חלבון) ברקמות העצביות. במסגרת הניסיונות למנוע היווצרות חומרים המזיקים למערכת העצבים, נעשים מאמצים לפתח של תכשיר שימנע את היווצרות החלבון בטא־עמילואיד.

אפיק אחר מתבסס על נתונים אפידמיולוגים. מסקירת נתונים מסוג זה נראה כי שכיחות המחלה בקרב חולים הנוטלים תכשירים המכילים אסטרוגן ובחולים הנוטלים תרופות נוגדות דלקת, נמוכה מהצפוי לעומת אוכלוסיות חולים אחרות. מכאן הסברה שבנטילת תרופות אלו קיים מרכיב כלשהו ה"מגן" מפני מחלת אלצהיימר.

אולם, למרות מאמצים נרחבים למציאת תרופה למחלה, עדיין לא הוכיחו התרופות הנמצאות בשימוש יעילות בשינוי מהלך המחלה או האטה שלה לאורך זמן.

טיפול לא־תרופתי בתסמינים הקוגניטיביים וההתנהגותיים

התסמינים הקוגניטיביים

המרכזיים שעימם מתמודד חולה אלצהיימר הם אובדן זיכרון וכשל בשפה. כיום, טיפולים שאינם תרופתיים בתסמינים הקוגניטיביים מתמקדים בחיזוק הזיכרון על מנת לשמור על עצמאות החולה עד כמה שניתן. מטרת התערבויות אלה, הכוללות אימון זיכרון פרוצדוראלי ואסטרטגיות פיצוי שונות, היא להביא למיצוי ולהרחיב את היכולות הקוגניטיביות והתפקודיות כמה שניתן.

התסמינים ההתנהגותיים

הנלווים למחלה וההתמודדות עימם, מהווים אתגר מרכזי עבור המטפלים בחולה. טכניקות שונות העושות שימוש בתקשורת נכונה, שינוי הסביבה ועוד, באות לתת מענה ולעזור בכך.

מחקרים שונים מצאו כי התערבויות לא־תרופתיות תורמות להורדת חוסר שקט בקרב חולי אלצהיימר. התערבויות אלו כוללות התאמה של הסביבה הפיזית והחברתית, וביניהן: שמירה על סדר יום מובנה הכולל פעילויות מותאמות המורידות את רמת המתח של החולה, התאמה של מוזיקה באופן אישי או גירוי חושי אחר, התעמלות, העלאת זיכרונות, חיזוק קשר חברתי בין החולים במוסד, שיתוף בפעילות של אמנות, ועוד. חשיבותם ומטרתם המרכזית של טיפולים לא־תרופתיים אלה הן שיפור איכות החיים של החולה ובני משפחתו.



טיפולים רגשיים

תרפיה באמנויות השונות – כגון תנועה, אמנות, מוזיקה ודרמה תרפיה –  מיושמת בעבודה עם חולי אלצהיימר, כאשר המטרה המרכזית היא לספק מענה לקשיים הרגשיים של החולה, לחזק יכולות שמורות ולהעניק איכות חיים מיטבית. עם התדרדרות המחלה ואובדן הביטוי המילולי, הטיפול באמנויות השונות מספק אמצעי ביטוי חליפיים לחולי אלצהיימר, מחזק את היכולות השמורות של החולה ומדגיש את הקשר הלא־מילולי בינו לסביבתו.

 

 
.